מהלך הטיפול

מחלה, מתברר, אינה אויב, להפך, היא זיכרון רגשי לא פתור שהתפתח לאורך השנים בקפיצות זמן קבועות, בכדי לעזור למוח לרפא אותו. ככול שנדחיק ולא נטפל ברגש שנספג בתוכנו הסימפטום הסובייקטיבי יעצים ויתפתח למחלה כרונית על ציר הזמן.
לפיכך, המשימה שלנו היא לטפח מודעות, לזהות את הכוחות הסמויים שמניעים את החוויות שלנו, לאפשר לעצמנו לחוש ברגשות מודחקים קודם לכן, לקחת אחריות על האמונות, הדפוסים והפרשנויות שלנו לאירועים, לנקוט בפעולות מתאימות כדי להקל על הצמיחה ולשמור על עקביות בלתי מעורערת עד שנראה תוצאות מוחשיות. במקרים מסוימים, די בהבאת זיכרון לתודעה כדי לרפא מחלה, בעוד שבמקרים אחרים, נדרשת התערבות מקיפה יותר.
חיוני לחקור איזה זיכרון לא פתור תרם להתפרצות המחלה ולקבוע את השלב וההיגיון שניתן לרפאו. המורכבות גוברת כאשר אנו מגלים שלא כל הזיכרונות הם שלנו.

שלוש שכבות של זיכרונות:

1.  חייו של אדם – במיוחד השנה שקדמה למחלה, מחזורים של אירועים טעונים רגשית וכו'.
2. "נקודת העיבור" – 9 החודשים שלפני ההיריון, התקופה העוברית, הלידה והשנה הראשונה לחיים. זה הזמן שבו מוח העובר והתינוק רוכש את התוכנה שתלווה אותו לאורך כל חייו.
3. שושלת המשפחה, הכולל את כל האירועים המשמעותיים במשפחה. הרעיון הוא שהצאצאים בשושלת פותרים בעיות שאבותיהם לא יכלו. זה מהווה את האבולוציה של השבט, או, במונחים מוכרים יותר, העברה בין דורית.

את תהליך יצירת המחלה בגוף האדם ניתן להבין דרך האנלוגיה הבאה:

דמיינו זכוכית מגדלת מול השמש המכוונת כלפי דף נייר. ככל שהעדשה זזה קרוב יותר לשמש, קרן האור הופכת לגדולה ולרחבה יותר. עם זאת, ככל שהעדשה מתקרבת לנייר, קרן האור מצטמצמת ומתעצמת, וגורמת בסופו של דבר לנייר להישרף. זהו סמל לקונפליקט פעיל בתוך גוף האדם.
לכל קונפליקט רגשי יש את האיבר המחובר אליו לדוגמה, כאשר אדם סובל ממחלה במעי הגס, הקונפליקטים קשורים במה שהוא חווה כמעשה נתעב שנעשה לו, בהשפלה שעבר, בתחושה שבזו לו. מיגרנה. למשל, היא קונפליקט שמקורו בירידת ערך אינטלקטואלית. כשאדם מרגיש שהוא פחות חכם ביחס לסביבה שהוא נמצא בה.
כאשר קונפליקט רגשי נמשך לאורך זמן, העדשה המטאפורית ממשיכה למקד את האור ובכך מפרה את האיזון של האיבר הקשור לקונפליקט. זה מוביל ללחץ קיצוני, וגורם למערכת העצבים הסימפתטית להפעיל תהליכים הורמונליים ולהכין את הגוף לתגובת לחימה או מנוסה. כתוצאה מכך, קצב הנשימה, לחץ הדם והדופק עולים. בלוטת יותרת הכליה משחררת קורטיזול ואדרנלין, המסייעים לאספקה מהירה יותר של דם עשיר בחמצן וסוכר לשרירים.
במצב כזה, הרפלקסים אפקטיביים, אך חשיבה עמוקה או מורכבת הופכת להיות מאתגרת. המטופל חווה חוסר מנוחה פנימי ועיסוק אובססיבי במציאת פתרון. כלי הדם בקצוות הגוף מתכווצים, וגורמים לידיים ורגליים קרות, לירידה בתיאבון ולקושי להירדם. אם מצב זה נמשך לאורך זמן, הוא עלול להחליש מאוד את האיברים ולהוביל למחלות כרוניות.